<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רבי יעקב מנהר פקוד</h1>
<h2>דף יז:</h2>
גרסינן בפרק רבי ישמעאל באידיהן של גוים כלפי הלכה אחרונה [ע"ז ס' ע"א] מעצרא זיירי רב פפי שרי רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בכח כחו. ופירש רש"י מעצרי זיירי, דאין דורכין ברגלים אלא כובשים הקורה. זיירי, כמו ויזר את הטל מן הגיזה. בכחו, היכא דענבים נסחטו בכחו, כגון שעולה על הנסרים על התפוח ומכבידין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי בכח כחו, כגון שמגלגל הגלגל שקורין ויץ והיא מפלת הקורה. ואיכא דאמרי בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד. קבלה בידינו כי בכל מקום הלכה כאיכא דאמרי לבד ממקומות שפוסק כלישנא קמא. ובכאן ספק הוא בידי אם [הלכה] כאיכא דאמרי דשרי לדברי הכל ומותר, או דילמא מעשה רב, או דילמא משום חומרא בעלמא אסר רבי יעקב מנהר פקוד. דהאי דקא אמרינן מעשה רב, להיתירא אבל לחומרא לא, או דילמא אפילו לחומרא. כההיא דאסקינן בההיא עובדא דהוה בטבריא ואסר רבי יוחנן, בנהרדעא ואסר שמואל. ומיהו רוב המעשים שהביא במשנה וברייתא להקל. מיהו (ב"ה) [בבית ר"ג] היו נוהגין להחמיר ממנהגים שלהן אין ללמוד, כדאמרינן במסכת ביצה פרק יום טוב [כ"א ע"ב] שלשה דברים ר"ג מחמיר כב"ש חד מינייהו ואין אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. א"ר גמליאל מימיהם של בית אבא לא היו אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל.
ונראה לי דההיא דתנן ביציאות השבת בית שמאי אומרים אין נותנין כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הילל מתירין עם השמש רשב"ג אומר נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן שלשה ימים קודם לשבת. ומאלו אנן למידין דכל אדם יכול להחמיר על עצמו, דהכי גרסינן במסכת נדה שלהי פ"א [י"ב ע"ב] אמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב מצרכי להו בדיקה. ואמרי להו לא. ולישיילינהו לדידהו לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. ומסיק דילמא אינהו מחמרי אנפשייהו ומצרכי לדביתייהו בדיקי, ומקילי לאחריני ולא מצרכי. וכההיא דסוכה בפרק הישן [כ"ה ע"א] דתנן אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה. מעשה והביאו לו לרבי יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. וגרסינן נמי התם [כ"ח ע"א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן. ובגמרא [כ"ו ע"ב] מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולא מיחזי כיוהרא ומעשה נמי שהביאו לו לרבי יוחנן בן זכאי וכו'. והכא [כ"ח ע"ב] נמי מסיק ושמאי מחמיר על עצמו ומעשה נמי וילדה כלתו וכו'.
אבל רבי צדוק לא רצה להחמיר ונהג כהלכה שכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך. [לכן] למדנו ממעשיו להקל. וכההיא דבמה מדליקין הלכה ראשונה [שבת כ"א ע"א] בעאי מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כל שהו וידליק אמר ליה אין מדליקין. איתיביה כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין אמר רשב"ג של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין קתני מיהת ומדליקין. אמר ליה ואדמותבת לי מרשב"ג סייען מת"ק. הא לא קשיא מעשה רב. אלמא מעשה רב להקל. וגרסינן נמי בשלהי פרק כל הכלים [שבת קכ"ה ע"ב] פקק החלון רבי אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו. ובגמרא דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דריש גלותא הלכה כרבי אליעזר, מתיב רב עזרא ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ואמר ליה אביי מאי דעתיך משום דקתני לה סתמא ומשני משום הכי אותביה רב עזרא דמעשה רב. והיינו נמי להקל. אבל ההוא מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמבטי של (חלין) [חמין], לאו מעשה [רב הוא] דבלא הוראת חכם עשו, הילכך אין לסמוך על אותו מעשה. וגרסינן נמי בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"א ע"א] הקונה שלשה אילנות בתוך [שדה] של חבירו קנה קרקע. ומיבעיא (לך) [לן] וכמה יהא ביניהן אמר רב יוסף אמר שמואל מארבע אמות ועד שמונה אמות. ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל משמונה ועד שש עשרה. ואמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כוותיה מעשה בצלמון אחד שנטע את כרמו [שש עשרה] על שש עשרה והפך את השיער והביא זרע לשם וזרע את הניר וכו'. ופרכינן וכרב יוסף מי לא תנן והא תנן רבי מאיר ורבי שמעון אומרים כרם הנטוע [שמונה] על שמונה מותר להביא זרע לשם. ומשני אפילו הכי מעשה רב. והאי מעשה לחומרא. דלרבי מאיר ורבי שמעון אפילו כי מרחיק שמונה אמות בטל מתורת כרם ובעינן חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב. ובפחות משמונה אמות הוי נטוע כהלכתו ואסור להביא זרע לשם. וכי הוי הרחקת שמונה אמות בטל מתורת כרם ומותר לזרוע בינתים. והיינו להקל. ורבי יהודה סבר כל בתוך שש עשרה אמה הוי נטוע כהלכתו והוי כרם ואסור לזרוע בינתים אפילו כשיהפוך את השיעור. אבל שש עשרה הוי הרחקה טובא ובטל מתורת כרם ומעשה בצלמון וכו'. ומעשה זה להחמיר ואפילו הכי קאמר מעשה רב.
וכיון דאשכחן מעשה רב בין לקולא בין לחומרא, זימנין דלא סמכינן אההוא מעשה כשהוא להקל, דהכי גרסינן בפרק אחרון דמסכת נדה [ס"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חודש. ואמר ליה רבה הדוריא אפוכי ואמצרא למה לך אותיב ממתניתא דתינוקת. והוא סבר מעשה רב מ"מ קשיא לרב ושמואל. ומשני אינהו דאמור כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש. ותו גרסינן בפרק המפלת [נדה כ"ד ע"ב] איתמר בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות אמר רב באשה אינו נפל ואינה טמיאה משום לידה אם לידה יבישתא היא, ובבהמה אסורה באכילה. ומסקינן רבי ירמיה בר אבא סבר למיעבד עובדא כותיה דשמואל. אמר ליה רב הונא מאי דעתיך לחומרא לטמאה משום יולדת אפילו בלידה יבישתא. ונראה משום דמספקא ליה לרבי ירמיה בר אבא בעא למיעבד לחומרא, ואמר ליה רב הונא ספק חומרא זו אתי לידי קולא. דקא יהבת לה ימי טהרה, עביד מיהא כותיה דרב דקיימא לן הילכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. ואע"ג דאיכא מעשה דלית הלכתא כההוא מעשה. כי הא דתניא בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"א] במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. ובמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ורבי עקיבא פליג ואמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא. ואע"ג דפסקינן הלכה כרבי עקיבא גרסינן התם אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה. ומיהו נראה דמשום חיבובי מצוה היו ניצולין מן הפורענות, כדמסיק התם שמביאו מגולה ולא מכוסה ואמר רבי לוי דלא אמרה רבי אליעזר אלא לחבב את המצוה. ובשנים אוחזין [ב"מ י"ד ע"א] עבד שמואל עובדא ולית הילכתא הכי, דאבות בר איהי זבן עיליתא מאחתיה אתא בעל חוב וטרפה מיניה אתא לקמיה דמר שמואל אמר ליה כתבה לך אחריות. אמר ליה לא. אמר ליה זיל לשלמא. אמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא. אמר ליה הני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח עביד איניש דזבין ארעיה ליומיה. וקא פסיק רבא בההיא שמעתא [ב"מ ט"ו ע"ב] הלכה אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה.
ואשכחן נמי היכא דעבדי עובדא, אפילו הכי אי לאו פסק הלכה ספק אי סמכינן אההוא עובדא, כההיא דחזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"א] דאין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. ואמר רב יוסף ואפילו חלקו ורבה אמר חלקו לא. אמר רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא חלקו לא וכו', והילכתא חלקו לא. ומעשים שתלויים במחלוקת כגון צרת הבת שהעיד רבי יהושע על שתי משפחות והן כהנים והן בני צרות [יבמות ט"ו ע"ב]. וכן דייתרא ואקשתא וכן ספיחים [פסחים נ"א ע"א]. וכן אם מותר לבעול בתחילה בשבת [כתובות ו' ע"א], דבי רב אמרי רב ושמואל שרי. וכן נמי טילטול שרגא [שבת מ"ו ע"א] וכרכי דזוזי, דנהיגי מקומות לא שייך למימר מעשה רב. ומעשים שמקילים בהם בשעת סכנה כגון [סוכה י"ד ע"ב] מעשה שהיו מביאים נסרים לסוכה וישינים תחתיהם. דרבי יהודה אייתי לראייה. וכן ההוא [סוכה ל"א ע"ב] מעשה דבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבניהם. וכההיא פ"א דמסכת נדה [ט' ע"ב] (ודמסכת) טהרות [בהפסד] דשני בצורת. וכל כה"ג אין למידין משעת הדחק ולא משעת הסכנה. מיהו שעת הדחק משעת הדחק דכוותיה איכא למימר דילפינן.
גרסינן בבבא בתרא פרק יש נוחלין [ק"ל ע"ב] א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר ינאי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. א"ל רבי אבא "הורה" איתמר. ומסקינן במאי קא מיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב. והכי גרסינן בפרק אע"פ בהלכה ראשונה [כתובות נ"ה ע"א] איתמר רב ורבי נתן חד אמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה דאמר אלמנה מן הנישואין גובה כתובה ותוספת, ואלמנה מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. וחד אמר אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא כרבנן דאמרי בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה את הכל. ופליגי אמוראי אחריני נמי אי הלכה או אין הלכה, עד נהרדעאי משמיה דרב נחמן אמרי הלכה. ואע"ג דלט רב נחמן ואמר כל דיינא דדאין כרבי אלעזר בן עזריה הכי והכי תהוי, אפילו הכי הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ומסיק הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה. מדקא צריך למימר "והלכה למעשה" ש"מ דהלכה בלא מעשה לא עדיף כולי האי. באלו טריפות הלכה שמוטת ירך בעוף גרסינן [חולין נ"ז ע"ב] תרנגולת היתה לו לרבי חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים, ואמר "זה התיר לי רבי וזה התיר לי רבי". ואפילו הכי מסיק ולית הילכתא ככל הני שמעתתא ומסיק דשמוטת ירך בעוף טריפה. וגרסינן נמי בברכות פרק שלשה שאכלו [מ"ח ע"ב] שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד, ובפרק כירה [שבת ל"ח ע"ב] רבי תדאי דעבד לגרמיה הוא דעבד ובמשקין פרק אחרון [מו"ק כ"ד ע"ב] דכי נח נפשיה דרבי יוחנן ויתיב עליה רבי אמי שלשים ושבעה, ואמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי אמי דעביד לגרמיה הוא דעביד. ובשלהי פרק ראשון דתעניות [י"ד ע"ב] רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איענוי סבר למיגזר טפי אמר ליה רבי אמי הרי אמרו אין מטריחין על הציבור יותר מדאי. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד.
הרי מצינו אע"פ ששנינו בברייתא בפרק יש נוחלין [ב"ב ק"ל ע"ב] אין למידין הלכה לא מפי הלכה ולא מן המעשה. לאו דוקא ששנוי מעשה במשנה וברייתא, אלא אפילו מעשים שבגמרא אין סומכין עליהם. כההיא דאבות בא איהו [ב"מ י"ד ע"א], וכההוא דמצות חליצה [יבמות ק"ד ע"א] דגרסינן בגמרא חליצה בלילה רבה בר חייא קטיספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה. אמר שמואל כמה רב גבריה דעבד כיחידאה. ומסקנא דכולהו כיחידאה עבד וכיוצא באלו בהרבה מקומות. וההיא דכיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] דעבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר דריחא לאו מילתא יש אומרים דאין הלכה כלוי אלא כרב. מיהו האלפסי וריב"א הלוי וכמה גאונים [פסקו] דהלכה כלוי.
והא דמסקינן הכא [ע"ז ס' ע"א] רב יעקב מנהר פקוד אף בכח כחו, לאו משום דסבירא ליה בעלמא דכח כחו כי כוחו דמיא. כההיא דאלו הן הגולין [מכות ח' ע"א] אמר רב פפא האי מאן דשדא (כסא) [פיסא] לדיקלא ואתרי תמרי ואזול וקטול, דהיינו כחו כדברי הכל, באנו למחלוקת רבי ורבנן. דפליגי בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע. דהתם בגזירת הכתוב פליגי והכא נמי פלוגתא היא. ופרכינן פשיטא, ושנינא מהו דתימא לרבי כח כחו הוא קמ"ל. אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא ומחייה לגרמיה ואזל גרמיה ומחייה לכבוסא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול דכה"ג הוי כח כחו.
וכי דייקת שפיר בכיצד הרגל [ב"ק י"ח ע"א] בכל הני הנהו דכח כחו, ובאלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ז ע"ב] ובפרק המקבל [ב"מ ק"ה ע"ב] עלו באילן שכחו רע, ובכל שוחטין [חולין ט"ז ע"א] ההוא דהשוחט במוכני, ובההיא דרב פפא האי מאן דכתפיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא. [והא] דמייתינן לה נמי בפרק כל כתבי הקדש [שבת ק"כ ע"ב] אההיא דאמר רב יהודה אמר רב פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת. וכההיא דבכל מערבין [עירובין ל"ה ע"א] דפליגי רבנן ורבי נחמיה ורבי שמעון בזב שהקיש על גבי שידה תיבה ומגדל ומוקי אביי לפלוגתייהו ברעדה מחמת כחו. כולהו לא דמו להא דכח כחו גבי מעצרא זיירא [ע"ז ס' ע"א], דהיינו טעמא דככחו דמי, דמה לי כשעולה על הנסרים והענבים נסחטים על ידי שמכביד, ומה לי כשמגלגל הקורה בידיו ומפיל על הנסרים ובגילגולו מכביד בידיו הקורה שנעצרים ונסחטים הענבים. אטו אם הניח נסר על גבי נסר להכביד והגוי עולה לו ומכביד וכי אין זה כחו. אף כשמגלגל ומכביד ומפיל קורת בית הבד על הענבים וכל שעה מגלגל לדחוק את הקורה בגלגול ידיו לדחוק הנסרים סבירא ליה לרבי יעקב מנהר פקוד דכחו הוא. דכל שעה יין היוצא מתחת הקורה מחמת גילגולו הוא. וכיון שהגוי אוחז לגלגל הוי כאילו אזיל מיניה מיניה. כדאמרינן בזורק חביות לבור [ע"ז ס"א ע"א] ובתרנגולין שמהדסין בחבל דלי [ב"ק י"ח ע"א]. ורב יעקב מנהר פקוד אתקין בנהר פקוד נטלא בת רביעתא כדאיתא בפרק כל הבשר הלכה דנטילת ידים [חולין ק"ד ע"א]. ובכתובות פרק מי שהיה נשוי שלש שנים [צ"ג ע"א] כתובה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות וכו', עד רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא [אמר] רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות וכו', עד זו משנת רבי נתן. ובסייעתא דשמיא בסדר רבי נתן נימא בה מילתא.
<h2>דף כא.</h2>
גרסינן בפרק רבי ישמעאל באידיהן של גוים כלפי הלכה אחרונה [ע"ז ס' ע"א] מעצרא זיירי רב פפי שרי רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסור כי פליגי בכח כחו. ופירש רש"י מעצרי זיירי, דאין דורכין ברגלים אלא כובשים הקורה. זיירי, כמו ויזר את הטל מן הגיזה. בכחו, היכא דענבים נסחטו בכחו, כגון שעולה על הנסרים על התפוח ומכבידין כולי עלמא לא פליגי דאסיר. כי פליגי בכח כחו, כגון שמגלגל הגלגל שקורין ויץ והיא מפלת הקורה. ואיכא דאמרי בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי בכחו. הוה עובדא בכח כחו ואסר רב יעקב מנהר פקוד. קבלה בידינו כי בכל מקום הלכה כאיכא דאמרי לבד ממקומות שפוסק כלישנא קמא. ובכאן ספק הוא בידי אם [הלכה] כאיכא דאמרי דשרי לדברי הכל ומותר, או דילמא מעשה רב, או דילמא משום חומרא בעלמא אסר רבי יעקב מנהר פקוד. דהאי דקא אמרינן מעשה רב, להיתירא אבל לחומרא לא, או דילמא אפילו לחומרא. כההיא דאסקינן בההיא עובדא דהוה בטבריא ואסר רבי יוחנן, בנהרדעא ואסר שמואל. ומיהו רוב המעשים שהביא במשנה וברייתא להקל. מיהו (ב"ה) [בבית ר"ג] היו נוהגין להחמיר ממנהגים שלהן אין ללמוד, כדאמרינן במסכת ביצה פרק יום טוב [כ"א ע"ב] שלשה דברים ר"ג מחמיר כב"ש חד מינייהו ואין אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. א"ר גמליאל מימיהם של בית אבא לא היו אופין פיתן גריצות אלא רקיקין. אמרו לו מה נעשה לבית אביך שהיו מחמירין לעצמן ומקילין לכל ישראל.
ונראה לי דההיא דתנן ביציאות השבת [י"ז ע"ב] בית שמאי אומרים אין נותנין כלים לכובס נכרי אלא כדי שיעשו מבעוד יום ובכולן בית הילל מתירין עם השמש רשב"ג אומר נוהגין היו בית אבא שהיו נותנין כלי לבן שלהן שלשה ימים קודם לשבת. ומאלו אנן למידין דכל אדם יכול להחמיר על עצמו, דהכי גרסינן במסכת נדה שלהי פ"א [י"ב ע"ב] אמר רב כהנא שאלתינהו לאינשי ביתיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי אתו רבנן מבי רב מצרכי להו בדיקה. ואמרי להו לא. ולישיילינהו לדידהו לרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע. ומסיק דילמא אינהו מחמרי אנפשייהו ומצרכי לדביתייהו בדיקי, ומקילי לאחריני ולא מצרכי. וכההיא דסוכה בפרק הישן [כ"ה ע"א] דתנן אוכלין ושותין ארעי חוץ לסוכה. מעשה והביאו לו לרבי יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולר"ג שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. וגרסינן נמי התם [כ"ח ע"א] נשים ועבדים וקטנים פטורים מן הסוכה. קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופיחת את המעזיבה וסיכך על גבי המיטה בשביל הקטן. ובגמרא [כ"ו ע"ב] מעשה לסתור. חסורי מחסרא והכי קתני ואם בא להחמיר על עצמו מחמיר ולא מיחזי כיוהרא ומעשה נמי שהביאו לו לרבי יוחנן בן זכאי וכו'. והכא [כ"ח ע"ב] נמי מסיק ושמאי מחמיר על עצמו ומעשה נמי וילדה כלתו וכו'.
אבל רבי צדוק לא רצה להחמיר ונהג כהלכה שכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך. [לכן] למדנו ממעשיו להקל. וכההיא דבמה מדליקין הלכה ראשונה [שבת כ"א ע"א] בעאי מיניה אביי מרבה שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת מהו שיתן לתוכן שמן כל שהו וידליק אמר ליה אין מדליקין. איתיביה כרך דבר שמדליקין בו על דבר שאין מדליקין בו אין מדליקין אמר רשב"ג של בית אבא היו כורכין פתילה על גבי אגוז ומדליקין קתני מיהת ומדליקין. אמר ליה ואדמותבת לי מרשב"ג סייען מת"ק. הא לא קשיא מעשה רב. אלמא מעשה רב להקל. וגרסינן נמי בשלהי פרק כל הכלים [שבת קכ"ה ע"ב] פקק החלון רבי אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי פוקקין בו. ובגמרא דרש רבי יצחק נפחא אפיתחא דריש גלותא הלכה כרבי אליעזר, מתיב רב עזרא ומדבריהם למדנו שפוקקין ומודדין וקושרין בשבת, ואמר ליה אביי מאי דעתיך משום דקתני לה סתמא ומשני משום הכי אותביה רב עזרא דמעשה רב. והיינו נמי להקל. אבל ההוא מעשה שעשו אנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך אמבטי של (חלין) [חמין], לאו מעשה [רב הוא] דבלא הוראת חכם עשו, הילכך אין לסמוך על אותו מעשה. וגרסינן נמי בהמוכר את הספינה [ב"ב פ"א ע"א] הקונה שלשה אילנות בתוך [שדה] של חבירו קנה קרקע. ומיבעיא (לך) [לן] וכמה יהא ביניהן אמר רב יוסף אמר שמואל מארבע אמות ועד שמונה אמות. ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל משמונה ועד שש עשרה. ואמר ליה אביי לרב יוסף לא תפלג עליה דרב נחמן דתנן מתניתין כוותיה מעשה בצלמון אחד שנטע את כרמו [שש עשרה] על שש עשרה והפך את השיער והביא זרע לשם וזרע את הניר וכו'. ופרכינן וכרב יוסף מי לא תנן והא תנן רבי מאיר ורבי שמעון אומרים כרם הנטוע [שמונה] על שמונה מותר להביא זרע לשם. ומשני אפילו הכי מעשה רב. והאי מעשה לחומרא. דלרבי מאיר ורבי שמעון אפילו כי מרחיק שמונה אמות בטל מתורת כרם ובעינן חמש גפנים שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב. ובפחות משמונה אמות הוי נטוע כהלכתו ואסור להביא זרע לשם. וכי הוי הרחקת שמונה אמות בטל מתורת כרם ומותר לזרוע בינתים. והיינו להקל. ורבי יהודה סבר כל בתוך שש עשרה אמה הוי נטוע כהלכתו והוי כרם ואסור לזרוע בינתים אפילו כשיהפוך את השיעור. אבל שש עשרה הוי הרחקה טובא ובטל מתורת כרם ומעשה בצלמון וכו'. ומעשה זה להחמיר ואפילו הכי קאמר מעשה רב.
וכיון דאשכחן מעשה רב בין לקולא בין לחומרא, זימנין דלא סמכינן אההוא מעשה כשהוא להקל, דהכי גרסינן בפרק אחרון דמסכת נדה [ס"ה ע"ב] רב ושמואל דאמרי תרוייהו בועל בעילת מצוה ופורש. מתיב רב חסדא מעשה ונתן לה רבי ארבעה לילות מתוך שנים עשר חודש. ואמר ליה רבה הדוריא אפוכי ואמצרא למה לך אותיב ממתניתא דתינוקת. והוא סבר מעשה רב מ"מ קשיא לרב ושמואל. ומשני אינהו דאמור כרבותינו דתניא רבותינו חזרו ונמנו בועל בעילת מצוה ופורש. ותו גרסינן בפרק המפלת [נדה כ"ד ע"ב] איתמר בריה שיש לה שני גבין ושתי שדראות אמר רב באשה אינו נפל ואינה טמיאה משום לידה אם לידה יבישתא היא, ובבהמה אסורה באכילה. ומסקינן רבי ירמיה בר אבא סבר למיעבד עובדא כותיה דשמואל. אמר ליה רב הונא מאי דעתיך לחומרא לטמאה משום יולדת אפילו בלידה יבישתא. ונראה משום דמספקא ליה לרבי ירמיה בר אבא בעא למיעבד לחומרא, ואמר ליה רב הונא ספק חומרא זו אתי לידי קולא. דקא יהבת לה ימי טהרה, עביד מיהא כותיה דרב דקיימא לן הילכתא כרב בין לקולא בין לחומרא. ואע"ג דאיכא מעשה דלית הלכתא כההוא מעשה. כי הא דתניא בפרק רבי אליעזר דמילה [שבת ק"ל ע"א] במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין ולעשות ברזל. ובמקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ורבי עקיבא פליג ואמר כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת אינה דוחה את השבת. ובגמרא אמר רב יהודה אמר רב הלכה כרבי עקיבא. ואע"ג דפסקינן הלכה כרבי עקיבא גרסינן התם אמר רבי יצחק עיר אחת היתה בארץ ישראל שהיו עושין כרבי אליעזר והיו מתים בזמנן ולא עוד אלא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד על המילה, ועל אותה העיר לא גזרה. ומיהו נראה דמשום חיבובי מצוה היו ניצולין מן הפורענות, כדמסיק התם שמביאו מגולה ולא מכוסה ואמר רבי לוי דלא אמרה רבי אליעזר אלא לחבב את המצוה. ובשנים אוחזין [ב"מ י"ד ע"א] עבד שמואל עובדא ולית הילכתא הכי, דאבות בר איהי זבן עיליתא מאחתיה אתא בעל חוב וטרפה מיניה אתא לקמיה דמר שמואל אמר ליה כתבה לך אחריות. אמר ליה לא. אמר ליה זיל לשלמא. אמר ליה והא מר הוא דאמר אחריות טעות סופר הוא. אמר ליה הני מילי בשטרי הלואה, אבל בשטרי מקח עביד איניש דזבין ארעיה ליומיה. וקא פסיק רבא בההיא שמעתא [ב"מ ט"ו ע"ב] הלכה אחריות טעות סופר הוא בין בשטרי מקח בין בשטרי הלואה.
ואשכחן נמי היכא דעבדי עובדא, אפילו הכי אי לאו פסק הלכה ספק אי סמכינן אההוא עובדא, כההיא דחזקת הבתים [ב"ב נ"ב ע"א] דאין לאב חזקה בנכסי הבן ולא לבן בנכסי האב. ואמר רב יוסף ואפילו חלקו ורבה אמר חלקו לא. אמר רב ירמיה מדפתי עבד רב פפי עובדא חלקו לא וכו', והילכתא חלקו לא. ומעשים שתלויים במחלוקת כגון צרת הבת שהעיד רבי יהושע על שתי משפחות והן כהנים והן בני צרות [יבמות ט"ו ע"ב]. וכן דייתרא ואקשתא וכן ספיחים [פסחים נ"א ע"א]. וכן אם מותר לבעול בתחילה בשבת [כתובות ו' ע"א], דבי רב אמרי רב ושמואל שרי. וכן נמי טילטול שרגא [שבת מ"ו ע"א] וכרכי דזוזי, דנהיגי מקומות לא שייך למימר מעשה רב. ומעשים שמקילים בהם בשעת סכנה כגון [סוכה י"ד ע"ב] מעשה שהיו מביאים נסרים לסוכה וישינים תחתיהם. דרבי יהודה אייתי לראייה. וכן ההוא [סוכה ל"א ע"ב] מעשה דבני כרכים שהיו מורישים לולביהם לבניהם. וכההיא פ"א דמסכת נדה [ט' ע"ב] (ודמסכת) טהרות [בהפסד] דשני בצורת. וכל כה"ג אין למידין משעת הדחק ולא משעת הסכנה. מיהו שעת הדחק משעת הדחק דכוותיה איכא למימר דילפינן.
גרסינן בבבא בתרא פרק יש נוחלין [ק"ל ע"ב] א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר ינאי הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה דאמר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימים. א"ל רבי אבא "הורה" איתמר. ומסקינן במאי קא מיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב. והכי גרסינן בפרק אע"פ בהלכה ראשונה [כתובות נ"ה ע"א] איתמר רב ורבי נתן חד אמר הלכה כרבי אלעזר בן עזריה דאמר אלמנה מן הנישואין גובה כתובה ותוספת, ואלמנה מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. וחד אמר אין הלכה כרבי אלעזר בן עזריה אלא כרבנן דאמרי בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה את הכל. ופליגי אמוראי אחריני נמי אי הלכה או אין הלכה, עד נהרדעאי משמיה דרב נחמן אמרי הלכה. ואע"ג דלט רב נחמן ואמר כל דיינא דדאין כרבי אלעזר בן עזריה הכי והכי תהוי, אפילו הכי הלכה כרבי אלעזר בן עזריה. ומסיק הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה. מדקא צריך למימר "והלכה למעשה" ש"מ דהלכה בלא מעשה לא עדיף כולי האי.
באלו טריפות הלכה שמוטת ירך בעוף גרסינן [חולין נ"ז ע"ב] תרנגולת היתה לו לרבי חנינא שנשמטה ירך שלה והביאה לפני רבי והתירה לו ומלחה רבי חנינא והוה מורה בה הלכה לתלמידים, ואמר "זה התיר לי רבי וזה התיר לי רבי". ואפילו הכי מסיק ולית הילכתא ככל הני שמעתתא ומסיק דשמוטת ירך בעוף טריפה. וגרסינן נמי בברכות פרק שלשה שאכלו [מ"ח ע"ב] שמעון בן שטח דעבד לגרמיה הוא דעבד, ובפרק כירה [שבת ל"ח ע"ב] רבי תדאי דעבד לגרמיה הוא דעבד ובמשקין פרק אחרון [מו"ק כ"ד ע"ב] דכי נח נפשיה דרבי יוחנן ויתיב עליה רבי אמי שלשים ושבעה, ואמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי אמי דעביד לגרמיה הוא דעביד. ובשלהי פרק ראשון דתעניות [י"ד ע"ב] רבי יהודה נשיאה גזר תליסר תעניתא ולא איענוי סבר למיגזר טפי אמר ליה רבי אמי הרי אמרו אין מטריחין על הציבור יותר מדאי. אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא רבי אמי דעבד לגרמיה הוא דעבד. הרי מצינו אע"פ ששנינו בברייתא בפרק יש נוחלין [ב"ב ק"ל ע"ב] אין למידין הלכה לא מפי הלכה ולא מן המעשה. לאו דוקא ששנוי מעשה במשנה וברייתא, אלא אפילו מעשים שבגמרא אין סומכין עליהם. כההיא דאבות בא איהו [ב"מ י"ד ע"א], וכההוא דמצות חליצה [יבמות ק"ד ע"א] דגרסינן בגמרא חליצה בלילה רבה בר חייא קטיספאה עבד עובדא במוק ביחידי בלילה. אמר שמואל כמה רב גבריה דעבד כיחידאה. ומסקנא דכולהו כיחידאה עבד וכיוצא באלו בהרבה מקומות. וההיא דכיצד צולין [פסחים ע"ו ע"ב] דעבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר דריחא לאו מילתא יש אומרים דאין הלכה כלוי אלא כרב. מיהו האלפסי וריב"א הלוי וכמה גאונים [פסקו] דהלכה כלוי.
והא דמסקינן הכא [ע"ז ס' ע"א] רב יעקב מנהר פקוד אף בכח כחו, לאו משום דסבירא ליה בעלמא דכח כחו כי כוחו דמיא. כההיא דאלו הן הגולין [מכות ח' ע"א] אמר רב פפא האי מאן דשדא (כסא) [פיסא] לדיקלא ואתרי תמרי ואזול וקטול, דהיינו כחו כדברי הכל, באנו למחלוקת רבי ורבנן. דפליגי בנשמט הברזל מקתו ומן העץ המתבקע. דהתם בגזירת הכתוב פליגי והכא נמי פלוגתא היא. ופרכינן פשיטא, ושנינא מהו דתימא לרבי כח כחו הוא קמ"ל. אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא ומחייה לגרמיה ואזל גרמיה ומחייה לכבוסא ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול דכה"ג הוי כח כחו. וכי דייקת שפיר בכיצד הרגל [ב"ק י"ח ע"א] בכל הני הנהו דכח כחו, ובאלו הן הנשרפין [סנהדרין ע"ז ע"ב] ובפרק המקבל [ב"מ ק"ה ע"ב] עלו באילן שכחו רע, ובכל שוחטין [חולין ט"ז ע"א] ההוא דהשוחט במוכני, ובההיא דרב פפא האי מאן דכתפיה לחבריה ואשקיל עליה בידקא דמיא. [והא] דמייתינן לה נמי בפרק כל כתבי הקדש [שבת ק"כ ע"ב] אההיא דאמר רב יהודה אמר רב פותח אדם דלת כנגד המדורה בשבת. וכההיא דבכל מערבין [עירובין ל"ה ע"א] דפליגי רבנן ורבי נחמיה ורבי שמעון בזב שהקיש על גבי שידה תיבה ומגדל ומוקי אביי לפלוגתייהו ברעדה מחמת כחו. כולהו לא דמו להא דכח כחו גבי מעצרא זיירא [ע"ז ס' ע"א], דהיינו טעמא דככחו דמי, דמה לי כשעולה על הנסרים והענבים נסחטים על ידי שמכביד, ומה לי כשמגלגל הקורה בידיו ומפיל על הנסרים ובגילגולו מכביד בידיו הקורה שנעצרים ונסחטים הענבים. אטו אם הניח נסר על גבי נסר להכביד והגוי עולה לו ומכביד וכי אין זה כחו. אף כשמגלגל ומכביד ומפיל קורת בית הבד על הענבים וכל שעה מגלגל לדחוק את הקורה בגלגול ידיו לדחוק הנסרים סבירא ליה לרבי יעקב מנהר פקוד דכחו הוא. דכל שעה יין היוצא מתחת הקורה מחמת גילגולו הוא. וכיון שהגוי אוחז לגלגל הוי כאילו אזיל מיניה מיניה. כדאמרינן בזורק חביות לבור [ע"ז ס"א ע"א] ובתרנגולין שמהדסין בחבל דלי [ב"ק י"ח ע"א]. ורב יעקב מנהר פקוד אתקין בנהר פקוד נטלא בת רביעתא כדאיתא בפרק כל הבשר הלכה דנטילת ידים [חולין ק"ד ע"א]. ובכתובות פרק מי שהיה נשוי שלש שנים [צ"ג ע"א] כתובה של זו מנה ושל זו מאתים ושל זו שלש מאות וכו', עד רב יעקב מנהר פקוד משמיה דרבינא [אמר] רישא בשתי תפיסות וסיפא בשתי תפיסות וכו', עד זו משנת רבי נתן. ובסייעתא דשמיא בסדר רבי נתן נימא בה מילתא.
